ההיסטוריה מדגישה את תפקידם של מצביאים, מלכים, ממציאים או סופרים דגולים. עם זאת, מאחורי הקלעים של הציוויליזציה, פעלה תמיד קבוצה נוספת של אנשי מפתח: המתרגמים. הם היו אלו שבנו את הגשרים עליהם צעדו רעיונות, דתות ואימפריות. ללא עבודתם המסורה, הפילוסופיה הייתה נותרת כלואה בתוך תרבויות ספציפיות, והספרות הגדולה של העולם לא היתה חוצה גבולות.
בואו להכיר שבעה מתרגמים יוצאי דופן - כל אחד מהם עם סיפור חיים מעניין והשפעה מהותית על תרבויות, שפות וספרות.
הירונימוס (סביבות 347–420 לספירה): הפטרון של המתרגמים
הירונימוס, או סופרוניוס אוסביוס הירונימוס, הוא דמות מפתח בהיסטוריה המערבית, ולא בכדי הוא נחשב לפטרון הקדוש של המתרגמים (יום מותו, ה-30 בספטמבר, הוא יום התרגום הבינלאומי). הירונימוס היה מלומד נוצרי שבחר בדרך חיים יוצאת דופן: הוא פרש למדבר כדי לחיות כנזיר סגפן, ושם החל במסע אינטלקטואלי שהוביל אותו ללמוד עברית – דבר שהיה נדיר ביותר עבור נוצרים בתקופתו.
גולת הכותרת של חייו הייתה המשימה שהוטלה עליו על ידי האפיפיור: ליצור גרסה לטינית אחידה ומוסמכת של כתבי הקודש. באותה תקופה הסתובבו תרגומים לטיניים רבים ומשובשים, והכנסייה הייתה זקוקה לסטנדרטיזציה. הירונימוס עבר לבית לחם, ושקד במשך שנים על המפעל העצום שלימים יקרא "הוולגטה" (הגרסה הנפוצה). מה שייחד אותו היה גישתו המהפכנית: הוא טבע את המונח "תרגום של משמעות תמורת משמעות" (Sense for sense) - לא תרגום מילולי יבש, אלא תרגום שנאמן לרוח החומר המקורי.
קומאראג'יבה (344–413 לספירה): האיש שדיבר סנסקריט וחשב בסינית
אם נעבור מזרחה אל דרך המשי, נפגוש את קומאראג'יבה (Kumārajīva), דמות בעלת השפעה עצומה על האופן בו הבודהיזם התקבל והתעצב בסין. הוא נולד בעיר המדברית קוצ'ה (במרכז אסיה) לאב הודי ממעמד הברהמינים ולאם שהייתה נסיכה מקומית. שמו יצא למרחוק כילד פלא, והאגדה מספרת שקיסר סין שלח צבא שלם כדי לכבוש את עיר הולדתו רק כדי ללכוד אותו ולהביאו לבירה.
קומאראג'יבה הצליח לגשר על פער תהומי בין הפילוסופיה ההודית המופשטת לשפה הסינית. הוא עמד בראש "לשכת תרגום" קיסרית ויצר סגנון תרגום חדש: זורם, פיוטי ובעל דיוק פילוסופי, בניגוד לתרגומים המילוליים והמסורבלים שקדמו לו. הוא טבע מאות מונחים בסינית המשמשים עד היום בבודהיזם המזרח-אסייתי. האגדה מספרת שכאשר גופתו נשרפה, לשונו נותרה שלמה ולא נגעה בה האש - סמל לאמת הנצחית של מילותיו.
לה מלינצ'ה (סביבות 1500–1529): הקול של הכיבוש הספרדי
לה מלינצ'ה (1529–1496/1501), אצילה מקסיקנית מאזור המפרץ, הייתה דמות מפתח בכיבוש האימפריה האצטקית על ידי ספרד. לאחר שניתנה כמתנה להרנאן קורטס, היא הפכה למתורגמנית, יועצת ומתווכת אסטרטגית מול המנהיגים המקומיים, ותרומתה נחשבת לאחד הגורמים המרכזיים להצלחת הקונקיסטאדורים. בהמשך הייתה לבת זוגו של קורטס ואם בנו מרטין, מראשוני ה"מסטיסים" (בני התערובת). חשיבותה ההיסטורית נבעה מכישרון לשוני ייחודי: היא דיברה גם נהואטל (שפת האצטקים) וגם את שפת המאיה.
בתחילה התרגום התבצע בשרשרת, אך עד מהרה היא למדה ספרדית והפכה למתורגמנית הישירה ולמקור הכוח של קורטס. ללא עזרתה, הספרדים לא היו מצליחים לכרות בריתות עם השבטים הילידים ולהפיל את האימפריה האצטקית. במקסיקו המודרנית דמותה שנויה במחלוקת: לעתים מתייחסים אליה כאל הבוגדת האולטימטיבית (ממנה נגזר המונח "מלינצ'יסטה" לאוהבי זרים) ולעתים כאם הסמלית של העם המקסיקני החדש.
סר ריצ'רד פרנסיס ברטון (1821–1890): אינדיאנה ג'ונס של עולם התרגום
אם רוב המתרגמים בהיסטוריה בילו את חייהם רכונים על שולחן כתיבה, ריצ'רד ברטון היה ההפך הגמור. הוא היה חוקר ארצות בריטי, מרגל, סייף מיומן ובלשן גאון שידע על פי הדיווחים כ-29 שפות וניבים. ברטון היה האירופאי הראשון שנכנס לעיר האסורה מכה (בתחפושת של רופא אפגני), והוא חי את חייו על הקצה, בין תרבויות המזרח למערב.
תרומתו לעולם התרגום הייתה מהפכנית ופרובוקטיבית. הוא היה זה שהביא למערב הויקטוריאני והשמרני את הקלאסיקות הגדולות של המזרח בגרסתן הלא-מצונזרת: "סיפורי אלף לילה ולילה" (הלילות בערב) ו"הקאמה סוטרה". בעוד שמתרגמים קודמים ניקו את הטקסטים מכל אזכור מיני או תרבותי "בוטה", ברטון התעקש לתרגם הכל. הוא הוסיף אלפי הערות שוליים מפורטות (ולעיתים מזעזעות עבור בני דורו) שהסבירו מנהגים אנתרופולוגיים, טקסים ודקויות לשוניות. הוא הפך את התרגום למסע הרפתקני שחשף את המערב לעושר ולמורכבות של תרבויות ערב והודו, בצורה שאף אחד לא העז לעשות לפניו.
סמואל אג'איי קראות'ר (1809–1891): הבישוף שכתב את אפריקה
סיפורו של סמואל אג'איי קראות'ר (Samuel Ajayi Crowther) מתחיל בטרגדיה: כילד בן 12 הוא נחטף על ידי סוחרי עבדים בניגריה, אך שוחרר על ידי הצי הבריטי וחונך בסיירה לאון. הוא צמח להיות מלומד מבריק, דוקטור מאוקספורד והבישוף האנגליקני השחור הראשון. אך מעבר לתואר הדתי, קראות'ר היה בלשן פורץ דרך.
הוא לקח על עצמו לתרגם את התנ"ך לשפת אימו, יורובה. המשימה הייתה מורכבת ביותר, שכן יורובה היא שפה טונאלית, והכתב הלטיני לא התאים לה. קראות'ר לא רק תירגם; הוא יצר סטנדרטיזציה של השפה, המציא סימנים לציון הטונים, וקיבע את הדקדוק של היורובה. עבודתו אפשרה למיליוני אנשים לקרוא ולכתוב בשפתם לראשונה, והניחה את היסודות לספרות המערב-אפריקאית העשירה של ימינו.
קונסטנס גארנט (1861–1946): האישה שגילתה את הנפש הרוסית
עד סוף המאה ה-19, הספרות הרוסית הייתה חידה במערב. קונסטנס גארנט, ספרנית ויקטוריאנית שלימדה את עצמה רוסית, שינתה זאת במו ידיה. במפעל חיים אדיר היא תירגמה 71 כרכים והציגה לעולם דובר האנגלית את דוסטויבסקי, טולסטוי וצ'כוב.
גארנט עבדה בקצב מסחרר, תוך שהיא מתמודדת עם מצב גופני ירוד וראייה גרועה, וזרקה דפים מתורגמים לרצפה בזה אחר זה. השפעתה הייתה מיידית: סופרים כמו המינגוויי ווירג'יניה וולף הושפעו עמוקות מהפסיכולוגיה הרוסית שנחשפה בפניהם בזכותה. אף על פי שביקרו אותה מאוחר יותר על כך ש"החליקה" את הסגנונות השונים לכדי אנגלית ויקטוריאנית אחידה, אין ספק שהיא זו שהציתה את ה"קדחת הרוסית" בספרות העולמית.
גרגורי רבאסה (1922–2016): הג'אז של התרגום
כשגבריאל גארסיה מארקס קרא את התרגום האנגלי של יצירת המופת שלו, "מאה שנים של בדידות", הוא הכריז: "התרגום טוב יותר מהמקור". המחמאה האדירה הזו הופנתה לגרגורי רבאסה, מתרגם אמריקאי שהפך לקולו של "הבום הלטינו-אמריקאי".
רבאסה, ששירת כמפענח צפנים במלחמת העולם השנייה, ניגש לתרגום כמו לנגינת ג'אז. הוא העדיף לתרגם ספרים תוך כדי הקריאה הראשונה שלהם, בלי לדעת את הסוף, כדי לשמור על תחושת המתח והגילוי של הקורא. הוא הצליח להעביר לאנגלית את הריאליזם המאגי ואת הקצב הייחודי של הספרדית הדרום-אמריקאית בצורה כל כך טבעית, שהוא הפך את הסופרים הללו לכוכבים בינלאומיים והוכיח שתרגום טוב הוא יצירת אמנות בפני עצמה.
